ראה - בנים אתם

דבר תורה לפרשת "ראה"

 בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֶיכֶם, לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת"  (דברים יד, א).

אין ספק שפטירת אדם קרוב הינה אירוע מצער מאוד, ואולי אף הקשה ביותר שיש לאדם. ההלכה היהודית
  אשר מקיפה את חיי האדם מרגע לידתו ועד פטירתו – קובעת כללים ברורים בכל מה שנוגע לענייני אבלות. בפרשתנו מובא ציווי, המורה לא להתאבל על נפטר באופן מוגזם ומופרז: "לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת", נאסר על האדם לשרוט ולפצוע את עצמו, וכן לתלוש את שערותיו כתוצאה מצער על נפטר.

וזאת למה? התשובה כתובה בראשית הפסוק – "בָּנִים אַתֶּם לה' אֱלֹקֶיכֶם" ולכן – "לֹא תִתְגֹּדְדוּ".

נשאלת השאלה:

א. מה הקשר בין תחילת הפסוק לסופו?

ב.  מדוע מקדים הפסוק אמירה של "בנים אתם" למצווה ?

רש"י:"לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים ולא גדודים ומקורחים". זאת אומרת, כיון שבני ישראל בניו של בורא עולם, הם צריכים להיראות נאים ומכובדים, אין זה ראוי שיתהלכו והם מגודדים ומקורחים. המעוניין יכול לעיין בפירושם של האבן עזרא והרמב"ן, אשר ביארו את הפסוק באופן שונה.

להראות נאים ומכובדים - אסטטיקה

אבן עזרא: "וטעם 'בנים', אחרי שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא. ואם לא תבינוהו, הריהו  כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו. כן תעשו גם אתם.

הבנתינו את מעשה הקב"ה מוגבלת, כהבנת הילד – טעם חינוכי

הרמב"ן: "ולפי דעתי 'עם קדוש' הבטחה בקיום הנפשות [לחיי נצח] לפניו יתברך...ולכן אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפילו ימות [בגיל] נוער. ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונידודם אף בחיים. ומכאן סמך לרבותינו באוסרם להתאבל על נפש יותר מדאי"

אבלות מרובה עלולה להתפרש ככפירה בחיי הנצח

האור-החיים:

נראה שנתכוין לומר שבמיתת איש אין אבידה למת. הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו [לבוא בחזרה אליו]. ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך משם, אבל על כל פניו ישנו. ואדרבה בטוב לו [כלומר במצב העדיף לו] שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים".

הצער על פטירת הקרוב והאהוב נובע מתחושת פרידה סופית מן הנפטר. אכן זו תחושה קשה מאוד, אך אצל עם ישראל – בניו של מקום – יש לפרידה משמעות שונה לגמרי, שהיא זו המעמעמת – ולו במקצת – את צער ה'פרידה'.

כאלה הם חיי האדם. אדם חי כאן בעולם הזה עבור שליחות זמנית שאלוקים הטיל עליו. בסיומם של החיים שולח אלוקים 'שליחים' שישיבו את הנשמה חזרה אליו, למקום שממנו באה. אין ספק שהפרידה קשה לכולם, אולם צער הפרידה אמור להתעמעם כשאנו יודעים שהנפטר עשה את שליחותו נאמנה, וכעת הוא שב לאביו שבשמים. אכן כן, ודאי שצריך להתאבל על הנפטר, זו הכוונה "בנים אתם לה' אלוקיכם" – בפטירה, שבים הבנים אל אביהם שבשמים, ולכן אל תגזימו בביטויי הצער.