משיח מציאה ועקרב

"מהחורבן לתקווה: המתח בין עשייה לציפייה בביאת המשיח ובשיקום הרוחני" (גדי רחלזון תשפ"ד)

מבוא:

תשעה באב הוא יום זיכרון לחורבן בית המקדש ולצער ולכאב של הגלות. יחד עם זאת, היום מסמל גם תקווה ותחייה מחדש. תשעה באב הוא יום שמזכיר לנו את חורבן בית המקדש והטרגדיות שהתרחשו בעקבותיו. האובדן הגדול והכאב עלולים להוביל לייאוש ולהרגשת חוסר תקווה. יחד עם זאת, הזיכרון הזה משמש גם כזרז לצמיחה ותיקון עצמי.

תשעה באב מזכיר לנו את הכאב ואת הצורך בתיקון, וביחד עם רעיון היסח הדעת בביאת המשיח, אנו לומדים שהעשייה היום-יומית שלנו היא הדרך הנכונה לשיקום רוחני ולהתכונן לגאולה. בואו של המשיח אינו תלוי בחישובים ובתקוות, אלא בעבודה פנימית ומסורה בכל יום ויום.

נפתח במאמרו הידוע של רבי אלכסנדרי

"הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב).

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי (הקשה), כתיב "בעתה", וכתיב, "אחישנה"? זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. 

(סנהדרין צח ע"א)

המודעוּת הגבוהה לכך שאנו נמצאים במהלך גאולה יוצא דופן מבחינה היסטורית, העלתה למרכז הבמה הרוחנית-אקטואלית את הדיון בצורת הגאולה ובמהותו של משיח. ההבחנה בין 'זכו' ל'לא זכו' איפשרה להצדיק את החשת הקץ על ידי שותפות פעילה במעשה הגאולה בביטויו העכשווי הציוני. 

אך כפי שעולה מעיון מעמיק במקורות שונים עולה כי יש אינסוף דעות ותפיסות בנוגע לביאת המשיח עד שאין כמעט חכם המסכים עם חברו בעניינים אלו.

במבט ראשון הקשר בין האבל על חורבן הבית לשאיפה לגאולה וביאת המשיח נראה לנו טיבעי והגיוני – אך מעיון מעמיק יותר מתברר שהנושא עורר לא מעט מחלוקות בנושא וכך פותח א"א אורבך מאמר ארוך ומקיף בשם 'על הגאולה' 

דברי חכמים על הגאולה קשורים ואחוזים בכתובים שבתורה, בייעודיהם של הנביאים ובחזיונות כמות שהן רשומים בספר דניאל. ברם, פירושיהם ודרשותיהם לא לשם הבהרת משמעותם המקורית של הכתובים היו מכוונים, ואולי יותר מבכל תחום אחר בולטת בתחום זה גישתם העצמית של חז"ל, המתבטאת בגיוון של השקפות ודעות. יש שגיוון זה חורג מן המקובל בחילוקי דעות רגילים ויורד עד השיתין. אין הוא מצטמצם להבדלים שבמסגרתה של מערכת מושגים מקובלים על הכל, אלא מגיע לניגודים שבמשמעותם שלילה וביטול של שיטה אחת מפני השניה. כמובן אינן חסרות גם עמדות מתווכות ומפשרות.

(חז"ל – פרקי אמונות ודעות, עמ' 585):

נצטרך להשתלט על לוז ליל שבועות במלואו על מנת לסקור את מגוון הדעות ולהבין את הראציונאל העומד מאחריהן, אך ננסה לצמצם זאת לשתיים-שלוש תפיסות מרכזיות ולהבין האם הן משלימות-סותרות או חיות זו לצד זו בהרמוניה.

• תפיסת החזון הקטסטרופאלי - אחישנה

• תפיסת המצב הסטטי  - בעתה

• התפיסה המשולבת – בעתה - אחישנה

תפיסת החזון הקטסרופאלי

מתוך אוסף ההשקפות על הגאולה, בולטת היא זו הרואה אותה כתופעה אפוקלפטית-אסכטולוגית, היינו חזון אחרית הימים. ניקח למשל אחת מן הדוגמאות לכיוון זה 

תנו רבנן: שבוע שבן דוד בא בו, שנה ראשונה מתקיים מקרא זה "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר", שניה - חיצי רעב משתלחים, שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה. ברביעית - שובע ואינו שובע, בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. בששית - קולות, בשביעית - מלחמות. במוצאי שביעית - בן דוד בא.

(סנהדרין צז ע"א):

על מהותן של קטסטרופות אלו נחלקו חכמים, למשל (שם):

תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו העזות תרבה, והיוקר יעות, והגפן יתן פריו והיין ביוקר, ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה.

יש להניח שמגמתם של מאמרים אלו ורבים כדוגמתם היא הרחקת התקווה המיידית לגאולה. בתקופה שלאחר חורבן הבית וכשלונות שתי המרידות הגדולות שבאו בעקבותיו, נוצר צורך בעידוד העם שנואש מגאולה, כמו גם בהנמכת עוצמת העיסוק המעשי והתיאורטי בענייניה והעברת מרכז הכובד לשימור הנותר מן החורבן. אולם כנגד הדעות הדוחות הגאולה לשנים הרבה, ידועה דעתו של ר' עקיבא המצדד באפשרות הופעתה בימיו ממש:

תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר". לא כרבותינו שהיו דורשין "עד עדן עדנין ופלג עדן (דניאל ז, רש"י: 1400 שנה)", ולא כרבי שמלאי שהיה דורש: "האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש (תהלים פ, 1410 שנים)", ולא כרבי עקיבא שהיה דורש (חגי ב): "עוד אחת מעט היא ואני מרעיש את השמים ואת הארץ". אלא, מלכות ראשון (בית חשמונאי) - שבעים שנה, מלכות שניה (הורדוס) - חמשים ושתים, ומלכות בן כוזיבא שתי שנים ומחצה.

הפירושים לקטע זה רבים, וראו לרש"י על אתר, אך ברור שכנגד הרחקת הגאולה מאות רבות של שנים ישנן דעות הרואות במציאות של חלקיות השלטון היהודי בימי הבית ואחריו 'מעט מלכות'. אולם בסופו של דבר הנסיון העגום מלמד על חוסר התוחלת שבחיזוי הקץ: 'אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: תיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים: כיון שהגיע את הקץ ולא בא - שוב אינו בא. אלא חכה לו, שנאמר אם יתמהמה חכה לו'.

מצב סטטי

שאלה נוספת המשיקה לשאלת זמנו של המשיח, היא עד כמה זו תלויה במעשינ: (שם, צז ע"ב):

רבי אליעזר אומר: אם ישראל עושין תשובה - נגאלין, ואם לאו - אין נגאלין. אמר ליה רבי יהושע: אם אין עושין תשובה - אין נגאלין? אלא, הקדוש ברוך הוא מעמיד להן מלך שגזרותיו קשות כהמן, וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב.

במסורת נוספת למחלוקת זו מביא כל תנא פסוקים רבים להוכחת דעתו, כאשר לבסוף מביא ר' יהושע את הפסוק מנבא-הקץ מדניאל:

אמר לו רבי יהושע: והלא כבר נאמר (דניאל יב): "ואשמע את האיש לבוש הבדים אשר ממעל למימי היאר וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי וככלות נפץ יד עם קדש תכלינה כל אלה וגו'". ושתק רבי אליעזר.

לדעתו של ר' יהושע יש קץ להיסטוריה, והוא בא יבוא במידה ועם ישראל יהיה מוכן לכך ובמידה שלא. ר' אליעזר אינו מביא פסוק נגדי לפסוק הקץ מדניאל, ומסתבר שהסיבה לכך היא שהוא ור' יהושע אינם נמצאים באותו מישור המאפשר ויכוח פורה. לדעתו המהלך ההיסטורי של הגאולה אינו מותנה בזמן אלא רק בהתנהגותו של העם. ראייה זו רומזת לכך שיתכן מצב סטטי בו אין התרחשות כלל – לא לטוב ולא למוטב. ואכן תלה התלמוד מחלוקת אמוראים במחלוקת תנאים זו: 'אמר רב: כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. ושמואל אמר: דיו לאבל שיעמוד באבלו'.

מצב זה של סטטיות ואי-התרחשות נוגד מאוד את הראייה האפוקליפטית החוזה את דרדור העולם למצב בו אין ברירה אלא למשיח לגלות עצמו. הדבר בא לידי ביטוי בסוגיה הדנה באורכם של ימות המשיח:

רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה... רבי דוסא אומר: ארבע מאות שנה... רבי אומר: שלש מאות וששים וחמש שנה... תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל שבעת אלפים שנה... אמר רב יהודה אמר שמואל: ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו, שנאמר "כימי השמים על הארץ". רב נחמן בר יצחק אמר: כימי נח עד עכשיו, שנאמר "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי".

לדעות האחרונות, ההיסטוריה האנושית כולה מהווה את ימות המשיח!

התפיסה המשולבת מָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב

כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה, אמר להו: במטותא בעינא מנייכו לא תרחקוה, דתנינא: שלשה באין בהיסח הדעת, אלו הן: משיח, מציאה ועקרב" (סנהדרין צז ע"א).

ר' זֵירָא, כַּאֲשֶׁר הָיָה מוֹצֵא חֲכָמִים שֶׁעוֹסְקִים בְּעִנְיַן קַץ הַמָּשִׁיחַ, אָמַר לָהֶם: בְּבַקָּשָׁה, מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם: אַל תְּרַחֲקוּהוּ עַל יְדֵי עִסּוּק בְּחִשּׁוּבַי קִצִּים, שֶׁשָּׁנִינוּ: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים בָּאִין בְּהֶסַּח הַדַּעַת, כְּשֶׁאֵין חוֹשְׁבִים עֲלֵיהֶם, אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה וְעַקְרָב. וְלָכֵן מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיְנֵי הַמָּשִׁיחַ, וּלְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מִמֶּנּוּ.

דבריו של ר' זירא, הקושרים יחד שלושה מושגים כל כך שונים זה מזה – משיח, מציאה ועקרב, מבקשים הסבר. נתחיל בהקשר בו נאמרו הדברים. ר' זירא מגיב לפעולות של חכמים שונים, המחשבים קיצין, כלומר מנסים לחשב מתי יבוא המשיח. הוא אומר מפורשות, כי חישובי קיצין אלה מרחיקים את בואו של המשיח, כלומר – אלה פעולות בלתי רצויות בעליל.

לדעתו של ר' זירא, משיח יגיע דווקא ברגע של הסח הדעת. אם נתמיד במחשבות ובתקוות ובפעולות הקשורות בו – הוא יתמהמה ולא יבוא. מדוע? את זאת אין ר' זירא אומר. מסקנתו בעניין זה ברורה: 'מוּטָב שֶׁלֹּא לְהִתְעַסֵּק בְּעִנְיְנֵי הַמָּשִׁיחַ, וּלְהַסִּיחַ אֶת הַדַּעַת מִמֶּנּוּ'.

 ר' זירא אינו חש צורך להסביר את הצירוף המוזר של 'משיח, מציאה ועקרב'. מִפְּשַׁט הדברים שלו ניתן להבין, כי כמו שמציאה באה בהיסח הדעת, וכמו שעקיצת עקרב מפתיעה – כך יגיע בהפתעה גם המשיח. אלא שעדיין יש לתהות ולשאול: מציאה היא, בדרך כלל, אירוע חיובי, בעוד שעקיצת עקרב היא ההפך מזה. בואו של משיח מבטיח גאולה מגלות ושיבה אל ארץ ישראל, ואולי אף תחיית המתים. מה עניין עקרב לכאן?

המהר"ל מִפְּרָאג

 מָשִׁיחַ הוּא מֵהַדְּבָרִים, שֶׁאֵינָם בְּסֵדֶר הַנְהָגַת הָעוֹלָם, וּרְחוֹקִים מִמֶּנּוּ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בָּאִים בְּ'הֶסַּח הַדַּעַת'. שֶׁחוּץ מֵהַנְהָגַת הָעוֹלָם הָרְגִילָה יֵשׁ מִקְרִים חֲרִיגִים לַטּוֹב – 'מְצִיאָה', וְיֵשׁ מִקְרִים חֲרִיגִים לְרַע – 'עַקְרָב'. וּמָשִׁיחַ הוּא דָּבָר מְיֻחָד – שֶׁאֵינוֹ בְּסֵדֶר הַנְהָגַת הָעוֹלָם הָרְגִילָה כְּלָל.

הסח הדעת אינו ואקום של תשומת לב בלבד. הוא תוצאה של אחד משני מצבים נפשיים שונים בתכלית. יש המסיח דעתו מן העניין, משום שאינו מאמין בו – ואז, אם יתרחש הדבר בכל זאת, יהיה זה כעקיצת עקרב. ויש המסיח דעתו מן העניין דוקא משום שהוא מאמין בו, ויודע שאי-פעם בעתיד הדבר יקרה, ואז תהיה הופעת המשיח כמציאה, המפתיעה אותנו, למרות שתמיד ידענו שדבר מעין זה יכול לקרות.

מהרש"א (רבי שמואל אליעזר הלוי איידלס (המאות 16-17 בפולי)ן

פֵּרוּשׁ הַדְּבָרִים הוּא, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יָכוֹל לָבוֹא בְּאֶחָד מִשְּׁנֵי הָאוֹפַנִּים: אִם יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל - יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל 'זָכוּ', וְאָז יִהְיֶה זֶה כְּהֶסַּח דַּעַת שֶׁל מְצִיאָה, שֶׁשִּׂמְחָה וְטוֹבָה הִיא לָאָדָם. וְאִם לֹא יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל - יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל 'לֹא זָכוּ', וְאָז יִהְיֶה זֶה כְּהֶסַּח הַדַּעַת שֶׁל נְשִׁיכַת עַקְרָב, שֶׁרָעָה הִיא לָאָדָם.

אִם יִזְכּוּ יִשְׂרָאֵל, וְיִתְעוֹרְרוּ בִּתְשׁוּבָה מִלְּמַטָּה, תִּהְיֶה בִּיאַת מָשִׁיחַ בִּבְחִינַת 'חֹדֶשׁ נִיסָן', וְזֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶסַּח הַדַּעַת בִּבְחִינַת 'מְצִיאָה'. וְאִם לֹא יִזְכּוּ, יִהְיֶה בִּבְחִינַת 'חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי', וְזֶהוּ שֶׁיִּהְיֶה בְּהֶסַּח הַדַּעַת בְּאֹפֶן שֶׁל 'עַקְרָב'.

עַקְרָב וּמְצִיאָה הֵם שְׁנֵי סוּגִים שֶׁל הֶסַּח הַדַּעַת: יֵשׁ הֶסַּח דַּעַת, שֶׁמַּאֲמִין שֶׁהַדָּבָר יָכוֹל לִקְרוֹת, אַךְ אֵינֶנּוּ נוֹתֵן לִבּוֹ לְכָךְ, כְּמוֹ אָדָם שֶׁמַּאֲמִין שֶׁיָּכוֹל לִמְצוֹא מְצִיאָה, אַךְ אֵינֶנּוּ מְחַכֶּה וּמְצַפֶּה לְרֶגַע זֶה. וְיֵשׁ הֶסַּח דַּעַת שֶׁל עַקְרָב, שֶׁאֵינֶנּוּ מַאֲמִין שֶׁדָּבָר זֶה יָכוֹל לִקְרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיָּבוֹא עַקְרָב וְיַכִּישׁוֹ, וְלָכֵן אֵינוֹ מְפַחֵד לַעֲמֹד בְּמָקוֹם זֶה.

וְגַם בְּהַמְתָּנָה וְהַצִּפִּיָּה לְמָשִׁיחַ יֶשְׁנָם שְׁנֵי סוּגִים אֵלּוּ: יֵשׁ הַמַּאֲמִין בַּמָּשִׁיחַ אַךְ אֵינוֹ מְחַכֶּה לוֹ בְּכָל רֶגַע, וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ כְּלָל, וּמַלְעִיג עַל הַמְּצַפִּים לוֹ. וְהַמַּאֲמִין בּוֹ – הוּא הַזּוֹכֶה וּמְקַבֵּל אֶת הַמָּשִׁיחַ בְּאֹפֶן שֶׁל מְצִיאָה, שֶׁשָּׂמֵחַ בְּבִיאָתוֹ. וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין בּוֹ – מְקַבֵּל בְּאֹפֶן שֶׁל עַקְרָב, שֶׁאֵינוֹ נֶהֱנֶה מִבִּיאָתוֹ.

הופעת המשיח עשויה להיות חיובית, אך עלולה גם להיות שלילית. בשני המקרים זו תהיה הפתעה, ולא תוצאה של פעולה מרוכזת ומודעת של היהודים. או שביאת משיח תפתיע לטובה כמו מציאה, או שתפתיע לרעה, כעקיצת עקרב. במה זה תלוי? לא ברור, כי הביטויים 'זָכוּ' ו'לֹא זָכוּ' יש בהם אסוציאציה של מזל. אבל בהחלט אפשרי גם כי ישראל 'יזכו' – אם יגיע להם לזכות, ו'לא יזכו' – אם יחטאו. 

את הופעת המשיח כהפתעתה של מציאה מכנה המהרש"א 'בחינת חודש ניסן', חודש האביב המבטיח פריחה והתחדשות, ואת הופעת המשיח כהפתעתה של עקיצת עקרב מכנה הוא 'בחינת חודש תשרי', שיש בו ימים נוראים של אימת הדין.

הבעל שם טוב

מָשִׁיחַ 'בָּא בְּהֶסַּח הַדַּעַת', כִּי יָבוֹא, כְּשֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד יִהְיֶה עָסוּק בַּעֲבוֹדָתוֹ, וּפִתְאוֹם יָבוֹא מָשִׁיחַ.

לפי הבעל שם טוב, המשיח יגיע כאשר כל אחד יהיה עסוק בעבודתו. כלומר, העשייה היום-יומית, המונעת מאהבת השם ומנאמנות למצוות, היא המפתח להבאת הגאולה. לעומת זאת, העיסוק האובססיבי בחישוב הקיצים יכול להרחיק את בואו של המשיח.

 לסיכום

אי הבהירות בביאת המשיח מדגישה שתשעה באב הוא זמן של זיכרון על החורבן וכאב הגלות, אך גם של תקווה וצמיחה רוחנית. באופן דומה, ביאת המשיח תלויה במעשינו היום-יומיים לתיקון עצמי ותיקון החברה, ולא בחישובים או תקוות מוגזמות, כך שעלינו לשאוף לצמיחה ושיקום מתוך חורבן בצורה מתמשכת ויומיומית.