אחרי מות - לשון הרע על המת

"אחרי מות - קדושים אמור!" – לשון הרע על מת 

יהודי ישב לפני רופא נוצרי וקבל: 

מיחושיו מרובים, ומתיירא הוא, שמא ימות.

התרגז הרופא ואמר:

כל היהודים יראים מפני המוות. מדוע אין אנו יראים מפניו?

החזיר לו היהודי:

אל יהא דבר זה תמוה בעיניך, אדוני הרופא. אתם – גדול אחד היה לכם, והוא מת לשם כולכם, ואילו אנחנו – איש-איש מאתנו מת לעצמו…

סיפור לשון הרע על המת

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון בקרבתם לפני ה' וימותו".

ר' אלעזר המודעי,
"בוא וראה כמה קשה מיתתן של נדב ואביהוא לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שמזכיר מיתתן מזכיר סרחונן כל כך למה שלא ליתן פתחון פה לבאי עולם שלא יאמרו מעשים מקולקלים היה להם בסתר ולפיכך מתו".

מדגיש הרש"ר הירש :
  "קריבתם לפני ה' היתה סיבת מותם". 

מוסיף המדרש: "בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן והזכיר את סורחנן, כל כך למה להודיעך שלא מצא בידן אלא אותו עון בלבד

ובכדי שלא יעלו השערות וספקולציות, ועל מנת למנוע לשון הרע על בני אהרן באמצעות ייחוס עבירות או מעשים שהם לא עשו מתוך ההגנה והשמירה על כבודם של שני אהרן.

החוק הישראלי: החוק הישראלי, בחוק איסור לשון הרע:  "לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על חי". 

מחלוקת ר' יצחק  וריב"ל 

• "אמר ר' יצחק: כל המספר אחר המת כאילו מספר אחר האבן.
  איכא דאמרי (בגלל) דלא ידעי (שהמתים אינם מודעים לדברים ולכם אין משמעות לנאמר עליהם) ואיכא דאמרי -  דידעי ולא אכפת להו .

• ר' יהושע בן לוי אומר : "כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים נופל בגהינום"

אם כך יש מקום להקל ? ובעיקר באנשים פשוטים ?

אחרונים:

• הרב מרדכי בן הלל הכהן, (המאה ה-13 מגדולי פוסקי אשכנז )

"תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר".  "ורבים תמהו מה ראו על ככה ולא דבר ריק הוא מהם, כי באנו לאגדה דרבי תנחום פרשת ואתחנן,
אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא "ריבונו של עולם כל הכעס הזה עלי למה?"
אמר לו (הקב"ה) "אתה אמרת הנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, וכי אברהם יצחק ויעקב  חטאים היו שאמרת לבניהם כך?"
אמר לפניו (משה), "ממך למדתי שאמרת 'את מחתות החטאים האלה בנפשותם' (קרח)"

אמר לו (הקב"ה), "אני אמרתי בנפשותם ולא באבותם"

• ר' יוסף קארו בספרו פסק בשולחן ערוך:  "שלא להוציא שם רע על מתים". 

• הרמ"א : "המדבר רע על שוכני עפר, צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות בית דין"

• . ר' שלמה בן יחיאל לוריא, המהרש"ל: "ומהר"ם החמיר בפוגע בכבוד שוכני עפר יותר מאלו [היו] חיים וכן נכון" 

• החפץ חיים בשמירת הלשון :  "ודע עוד, דאפילו לבזות ולחרף את המתים, גם כן אסור. וכתבו הפוסקים, דיש תקנה וחרם קדמונים, שלא להוציא לעז ושם רע על מתים. וכל זה אפילו אם המת עם הארץ, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בוודאי עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה"

החפץ חיים אינו עושה הבחנה בזהות הנפטר ובשאלה מי היה הנפטר בחייו, לגישתו הכלל חל על 'עם הארץ' ועל 'תלמיד חכם' על אחרון האזרחים כמו על הגדול שבדור בשווה וללא כל הבחנה.

לשון הרע "אמת" / שבח או גנאי

בשאלת היקף האיסור נראה כי יש לחלק בין דבר אמת, דבר גנות על המת ודברי שבח.

• מדברי המדרש על מותם של שני בני אהרון ניתן ללמוד שאם אומרים אמת על המת אין בכל כל פסול, ולכן הזכרת חטאם של בני אהרון בצורה ברורה ואמיתית אין בה כשלעצמה כל פסול. כך גם ניתן לדייק מדברי המרדכי והשולחן ערוך, לגישתם האיסור תלוי באמירת דברים שיקריים על מת – שזה אסור.

• אולם, וכך עולה מדברי רש"י האיסור לדבר על מת חל רק כאשר אדם מבקש לספר "בגנותו של מת לאחר מיתתו" כלומר מדבריו אין כל מניעה לשבח או להגיד דברים טובים על מת. גישה זו מתיישבת עם לשונו ודברי הרמ"א שעסק באיסור "לדבר רע על שוכני עפר". כלומר אין זה משנה האם מדובר באירוע אמיתי או שיקרי, אסור לדבר רע על מת. דברי שבח על מת, , אינם אסורים ואולי יש בהם משום המשך חיותם של הנפטר גם לאחר סיום תפקידו בעולם.

ולסיום יפים דבריו של 'מנדלי מוכר ספרים' שכתב: "היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו, ובמיתתו ישתבח שמו ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים; אזובי קיר נעשים ארזים". חוכמה רבה עומדת מאחורי הפתגם העממי השאוב משמות סידרת הפרשיות בה אנו מצויים אחרי מות – קדושים – אמור. צירוף פרשיות אלו מבקש לקבוע כלל התנהגותי לפיו ראוי לחיים לאמץ שיח מכבד על המתים, ולהימנע מפגיעה בשמם ודיבור בגנותם.