משה רבינו – ציוני ? יהודי ? גם וגם ?

ספר דברים הנקרא גם "משנה תורה" מהווה למעשה את נאום הסיכום של משה רבינו. במהלך הפרשות מספר שמות ועד דברים אנו פוגשים את משה דרך מעשיו והתנהלותו מול העם. בספר דברים אנו פוגשים אותו במנעד מסרים קיצוני בין חיבוק למכה, בין ביקורת להכלה.

מדוע נמנע ממשה להכניס את העם לארץ ?

וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם.  ה' אֱלֹקיכֶם, הִרְבָּה אֶתְכֶם; וְהִנְּכֶם הַיּוֹם, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב.  ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם, יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם–אֶלֶף פְּעָמִים; וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם.  אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם. (דברים א, ט-יב)

המסורת המדרשית הקלאסית מפרשת את דברי משה, ובמיוחד את הפסוק האחרון, כדברי ביקורת. אלא שלא מובן על מה מתלונן משה. מה פירוש הביטויים "טרחכם ומשאכם וריבכם"? רש"י, בעקבות המדרש מפרש כך:

טרחכם – מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות: וריבכם – מלמד שהיו רוגנים"

בהמשך הספר בפירושם על הספוק " ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'. משה מתחנן להכנס לארץ ("ביקש מתנת חינם על פי רש"י). מביאים חז"ל מדרש מעניין

"וכך אמר לפני הקב"ה: " רבש"ע! גלוי וידוע לפניך יגיעי וצערי שנצטערתי על ישראל עד שיהיו מאמינים לשמך, כמה צער נצטערתי עליהם במצות, עד שקבעתי להן תורה ומצות, אמרתי כשראיתי בצרתן כך אראה בטובתן, ועכשיו שהגיע טובתן של ישראל אתה אומר לי לא תעבור את הירדן הזה, הרי אתה עושה תורתך פלסתר, דכתיב (שם דברים כד) ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש"

למרות כל תפילותיו וזכויותיו הרבים של משה רבנו ע"ה לא נתקבלה תפילתו, חז"ל ביטאו זאת בלשון חריפה (דברים רבה):

"מהו ותמס כעש חמודו (איוב ל"ג) כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן ואין חמודו אלא ארץ ישראל".

כמה נפלאה הייתה אהבתו של משה רבנו לארץ ישראל, שחז"ל אמרו עליה שהיא הייתה כל חמדתו של משה! ואעפ"כ הקב"ה לא הסכים לתת לו את בקשתו.   מדוע באמת לא הסכים הקב"ה להיעתר לבקשתו זאת?

כעבור 1500 שנה בקירוב

במסכת גיטין מביאה הגמרא את סיפורי המצור על ירושלים בימי אספסיאנוס. באותו המקום בו מוזכר הסיפור הידוע על קמצא ובר קמצ-א מופיעים סיפורים נוספים ובינהם הסיפור על ריב"ז והבריונים.

הוו בהו הנהו בריוני [היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו [נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים]. לא שבקינהו [הניחו להם]. אמרו להו [להם] הבריונים: ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו [נצא ונעשה מלחמה איתם], אמרו להו רבנן [להם חכמים]: לא מסתייעא מילתא [יסתייע הדבר] ומוטב שנחכה עד שיסור המצור. קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי, והוה כפנא [עמדו הבריונים שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב] ועשו זאת כדי להכריח את האנשים לצאת למלחמה.

ביקש ריב"ז מאבא סיקרא לאפשר לו לצאת לשוחח עם הקיסר אולי יסיר את המצור, ארגן אבא סיקרא פעולת הסחה והוציא את ריב"ז כמת משערי ירושלים לפגוש את הקיסר.

עביד הכי [עשה רבן יוחנן כך], נכנס בו מתחת למיטתו כדי לנושאה ר' אליעזר מצד אחד ור' יהושע מצד אחר, כי מטו לפיתחא [כאשר באו לפתח העיר] בעו למדקריה [רצו השומרים לדקור אותו] כדי לבדוק אם באמת מת הוא, שכן היו עושים. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו הרומאים: רבן דקרו, כלומר, אפילו את רבם הם דוקרים! בעו למדחפיה [רצו לדחוף אותו] לבדוק אולי חי הוא ויצעק מחמת הדחיפה. אמר להו [להם] אבא סיקרא: יאמרו: רבן דחפו! פתחו ליה בבא, נפק [פתחו לו את השער, יצא], כלומר, הוציאו אותו.

הגיעו לאספסיאנוס החל ריב"ז בדו שיח ארוך עם הקיסר :

 "שלמא עלך מלכא, שלמא עלך מלכא" [שלום עליך המלך, שלום עליך המלך]! אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיחייבת תרי קטלא [מחויב אתה שתי מיתות], חדא, דלאו מלכא אנא וקא קרית לי מלכא [אחת, שאין אני מלך ואתה קורא לי מלך]! ותו, אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי [ועוד, אם מלך אני, עד עכשיו מדוע לא באת אלי]?

ענה ריב"ז לקיסר, על שאלתך הראשונה דקאמרת "לאו מלכא אנא" איברא מלכא את [אמנם מלך אתה] ואם לא עכשיו, תהיה מלך בעתיד, דאי לאו מלכא את [שאם לא מלך אתה] לא מימסרא [נמסרת] ירושלים בידך (וציטט ריב"ז לקיסר פסוקים ממיטב הנבואות המוכיחות את ברכתו)  ובתשובה לשאלתך השניה אי מלכא אנא, אמאי [אם מלך אני, מדוע] לא קאתית לגבאי [באת אלי] עד האידנא [עכשיו] — בריוני דאית בן [הבריונים שיש בנו] לא שבקינן [הניחו לנו] לעשות כן.

ריב"ז צולח את מבחן הכניסה האינטלקטואלי והדיון על מניעת חורבן ירושלים מתחיל:

 אמר ליה [לו] אספסיינוס לרבן יוחנן: אילו יש לאנשים חבית של דבש ודרקון (נחש) כרוך עליה, לא היו שוברין את החבית בשביל (בגלל) דרקון כדי להמיתו? כך צריך אני להחריב את העיר על מנת להרוג את הבריונים שבתוכה. אישתיק [שתק] רבן יוחנן ולא ענה. קרי עליה [קרא עליו] רב יוסף, ואיתימא [ויש אומרים] ר' עקיבא, שנתקיים בו ברבן יוחנן הכתוב: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי ליה למימר ליה [היה צריך לומר לו] כך בתשובה: שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה, וחביתא שבקינן לה [לוקחים אנו צבת, ונוטלים אנו אותו, את הדרקון, והורגים אותו, ואת החבית משאירים אותה שלימה] וכך צריך היה לעשות, להרוג את המורדים ולהשאיר את העיר.

וכאן עולה לראשונה עוצמתה של המחלוקת בין חכמים לקבוצת ה"הבריונים" מחלוקת שממחישה את עוצמת המשבר שפקד את העם בחורבן.  

ראש הביריונים – אבא סיקרא (אבי הפגיון) היה בן אחותו של ריב"ז.
אב"א אחימאיר היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר וברית הציונים הרוויזיוניסטים, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף ד"ר לפילוסופיה וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא, א. אסיר-ציון וסתם מקשן.

...אמר ליה [לו] אספסיינוס: מיזל אזילנא [הולך אני] לרומי לקבלת תפקיד הקיסר, ואינש אחרינא משדרנא [ואדם אחר אשלח במקומי] להמשיך במצור על העיר והמלחמה בה, אלא בעי מינאי מידי [בקש ממני דבר] שאתן לך.

אמר ליה [לו]: תן לי יבנה וחכמיה, ושושילתא רבן גמליאל שתשאירם חיים ולא תהרגם כדין מורדים, ועוד תן לי אסוותא דמסיין ליה [רופאים שירפאו אותו], את ר' צדוק.

יבנה וחכמיה ? ומה על תושבי ירושלים ? להציל את ההנהגה על חשבון העם וירושלים ?

קרי עליה [רב יוסף, ואתימא  שהיה זה ר' עקיבא, "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" (ישעיה מד, כה), שכן איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא [היה צריך לומר לו שיניח להם בפעם הזאת]   רבן יוחנן בן זכאי מדוע לא עשה כן? — סבר, דלמא כולי האי לא עביד, והצלה פורתא נמי לא הוי ולכן ביקש דבר מועט שלפחות אותו יוכל לקבל.

שני ווקטורים מרכזיים בעם ישראל

לאורך ההיסטוריה פעלו שני כוחות, שני ווקטורים מרכזיים בייצוג עם ישראל, ווקטור הגבורה ווקטור ההסתגלות (או ההתנהלות הגלותית) שני ווקטורים אלו הלכו והקצינו לאורך ההיסטוריה מהכניסה לארץ, בגלות ומשם בתקופה ובבניית הארץ. במהלך השנים התפצלו ווקטורים אלו לערוצי משנה ולתנועות שונות אך בסיס העניין נולד למעשה כבר בתחילת ספר שמות (טרחכם ומשאכים וריבכם) והלך והקצין עם התפתחות העם וההנהגה.

אבל בסופו של יום הכל עניין של השקפה

כשקוראים את הסיפור מנקודת מבט ציונית אשר שמה את הגבורה במרכז (גבורת המכבים, מצדה, מרד גטו ורשה) עולה כמעט מיד ביקורת על ההתנהלות הגלותית של רבן יוחנן בן זכאי המתרפס בפני הפריץ וזאת על מנת להגן על כבוד התורה וחכמיה. כשקוראים אותה מנקודת מבט יהודית-דתית עולה בדיוק הסיפור ההפוך, חכמים הם הכלי להפצת התורה בעם והתורה היא התשתית והיסוד לזכות לשבת בארץ ישראל ובירושלים, לפיכך לא יעזרו אלפי בריונים כנגד הגזרה משמים להחריב את ירושלים.

משה והפירמידה של מסלו

מסביר רמב"ן את הפסוק "איכא אשא לבדי" ומפנה אותנו לספר שמות

"השיב משה לחותנו צריכים הם שיעמדו עלי זמן גדול מן היום, כי לדברים רבים באים לפני, כי יבא אלי העם לדרוש אלוהים להתפלל על חוליהם ולהודיעם מה שיאבד להם, כי זה יקרא "דרישת אלוהים"… שיתפלל עליו ויודיענו אם נשמעה תפלתו, …ועוד שאני שופט אותם, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי. ועוד אני מלמד אותם תורה, והודעתי להם את חקי האלוהים ואת תורותיו".

משה מסביר ליתרו כי תפקידו של מנהיג בא לידי ביטוי בארבעה מישורים: דאגה לצרכים קיומים, תפילה לשלום המונהגים, שפיטת משפט צדק , הוראת התורה והחוקים.

" רמז משה רבנו להם שלשת הדברים שאמר ליתרו שהיה הוא עושה לעם כמו שפירשתי שם (שמות יח טו). והזכירן לישראל ברמז. אמר "טרחכם" כנגד והודעתי את חוקי האלוהים ואת תורותיו (שם שם טז), כי טורח גדול היה ללמד ליוצאי מצרים החוקים והתורות ופירושם וביאורם וסודם. והזכיר "משאכם" כנגד לדרוש אלוהים (שם פסוק טו), שהוא ענין תפלה שמתפלל עליהם…"וריבכם", כפשוטו עניני המשפטים".

ומוסיף משה נקודה קריטית: "איכה אשא לבדי?" אין מצב שאיש אחד, אפילו משה רבינו, מסוגל לדאוג, להתפלל, להתעניין, ללמד, ולשפוט בעצמו. זוהי משימה בלתי אפשרי גם עבור האיש המוכשר ביותר שהיה עלי אדמות המתואר גם כ"עניו מכל אדם". ענווה זו באה לידי ביטוי בהכרה של משה כי הוא זקוק לעזרה ולתמיכה מאנשים ראויים נוספים.

עם הכניסה לארץ ישראל מבין משה שהמעטפת ההנהגתית שבנה הצליחה "להחזיק" את החבילה כל עוד העם היה ממוקד מטרה אחת – הגעה לארץ ישראל. כעת משיכנסו לארץ ישראל מבין משה כי לאתגר הזה יידרשו הנהגות משולבות.  

המחשה עוצמתית לכך נמצא בתחילת פרשת ואתחנן במילים "ויתעבר ה' בי למענכם", עם כל הקושי והצער ברור לי כי הדבר טוב עבורכם כעם, ההנהגה אינה יכולה להיות מובלת על ידי איש אחד, נדרשת הרמוניה וחיבור בין מנהיגים מאסכולות שונות תורה+דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון.

שנזכה לרוגע הרמוניה ושפיות

שבת שלום