דן רחלזון ז"ל - שיעור בנושא תוכחה

דן רחלזון ז"ל – שיעור לזכרו

ה' טבת תשפ"ב

בפרשת השבוע (ויגש) יהודה ניגש ליוסף, שם את נפשו בכפו ומבקש רחמים על בנימין : ניגש ליוסף ופותח בנאום חוצב להבות:

וַיִּגַּ֨שׁ אֵלָ֜יו יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֘אמֶר֮ בִּ֣י אֲדֹנִי֒ יְדַבֶּר־נָ֨א עַבְדְּךָ֤ דָבָר֙ בְּאׇזְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְאַל־יִ֥חַר אַפְּךָ֖ בְּעַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י כָמ֖וֹךָ כְּפַרְעֹֽה...כִּ֤י עַבְדְּךָ֙ עָרַ֣ב אֶת־הַנַּ֔עַר מֵעִ֥ם אָבִ֖י לֵאמֹ֑ר אִם־לֹ֤א אֲבִיאֶ֙נּוּ֙ אֵלֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִי לְאָבִ֖י כׇל־הַיָּמִֽים׃ וְעַתָּ֗ה יֵֽשֶׁב־נָ֤א עַבְדְּךָ֙ תַּ֣חַת הַנַּ֔עַר עֶ֖בֶד לַֽאדֹנִ֑י וְהַנַּ֖עַר יַ֥עַל עִם־אֶחָֽיו׃ כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶ֣נּוּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי׃

פשט הפסוקים נראה כי הנאום מפשיר את ליבו של יוסף שמסלק מעליו את כל הניצבים ומתגלה לאחיו במשפט מלא דמעות רגש ואהבה :

וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃ וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃ וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י

עיון במפרשים מגלה לנו תמונה אחרת לחלוטין – יוסף בוחר להעביר תוכחה וביקורת נוקבת על יהודה ודבריו באומרו "העוד אבי חי". זו אינה שאלה כי אם תוכחה ! איפה היית יהודה כשהשליכו אותי לבור ? מדוע אז לא דאגת לאבא כפי שאתה דואג לו כעת ?

חיזוק לכך נמצא במסכת חגיגה : ר' אלעזר כי מטי להאי קרא בכי "ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה"

ונשאלת השאלה :

1.      מדוע בוחר יוסף בדרך התוכחה ? מה הוא מנסה להשיג ?

2.      ובכלל...האם יש הצדקה לתוכחה ? מי יכול להוכיח ?

3.      האם יש טכניקה מומלצת ? שיטה ? דרך ? מטרה ?

תוכחה הינה עניין מורכב ורגיש. הגמרא במסכת ערכין ( טז ע"ב) אומרת:

מנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ' (ויק' יט:יז). הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח' [=כפל לשון]. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: 'וְלֹא-תִשָּא עָלָיו חֵטְא ' (שם). עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה. רבי יוחנן אומר: עד נזיפה.

הסוגיה מציגה התלבטויות העולות כאשר אנו נפגשים בכשל של הזולת.

דברי תשבחות קל לנו לאמר, המשבח אוהב לשבח והמשתבח אוהב לשמוע, ולפיכך הזהירונו חז"ל:

"מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו" (עירובין יח ע"ב) , ואף "כולו" לא בשלמות, שמא מתוך שבחו נבוא לדבר בגנותו.

אבל התוכחה – קשה היא; המפגש מביך וטעון, והתגובה הראשונה היא הרצון להימנע ממנו, אך מהאמור לעיל מתברר שזו חובה דאורייתא!

לֹא תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.

אומרת הגמרא במסכת ערכין : ( טז ע"ב)

מנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו? תלמוד לומר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ' (ויק' יט:יז). הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'הוכח תוכיח' [=כפל לשון]. יכול אפילו משתנים פניו? תלמוד לומר: 'וְלֹא-תִשָּא עָלָיו חֵטְא ' (שם). עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה, ושמואל אמר: עד קללה. רבי יוחנן אומר: עד נזיפה.

התורה אכן ציוותה להוכיח, אך חז"ל הציבו סייגים

הוכיחוֹ ולא קיבל מנין שיחזור ויוכיחנו?

תלמוד לומר: תוכיח מכל מקום  הוכח תוכיח – יכול אפי' משתנים פניו (?) תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא.

הלבנת פנים היא חטא, ולכן אסור להמשיך ולהוכיח, אם התוכחה גורמת להלבנת פנים.

אומר הרב משה פיינשטין (בפירושו לפרשת דברים על תוכחת משה לבני ישראל)

נראה דודאי בשביל לידע גודל החטא ועונשין שהיו על זה וגם מה שנתכפרו מוכרח להאריך, אבל זהו רק מה שעשה דור הקודם, אבל לדור הזה, שהם לא חטאו בחטאים אלו, הרי אין לו מה להוכיחם על זה.

נמצאנו למדים שאין להאריך בתוכחה במקום שניתן לקצר.

      לעתים מוטב להסתפק ברמז בלבד:

עוד נראה לומר דבא ללמדנו שאם אפשר להוכיח את האדם ברמז אין להוכיחו בדברים קשים ולפרש החטא, כי הרי יותר טוב שלא להזכיר שהיה איש עובר על איזה מצוה שהוא כממרה נגד ה' יתברך, שאין להעלות על דעתנו שאפשר להיות דבר כזה... אבל כשאין מועיל ברמז צריך להוכיח שמה שעשו הוא חטא גדול, שבשביל זה צריך לפרש ולדבר דברים קשים, כמו שאמר אחר כך שהאריך בחטא העגל ובחטא המרגלים.

עלינו לזכור שמטרת התוכחה היא להחזיר את הכושל מסורו ולא להעליבו. דהיינו, התוכחה אמורה להיות פעולה שמביאה לשינוי חיובי בזולת ולא פעולת עונשין העלולה לגרום תוצאה שלילית. הווה אומר, בדיני נפשות עסקינן!

לימוד יפה המתחבר לעניין התוכחה מלמד אותנו ר'' חיים שמואלביץ זצ"ל

·         במסכת שבת בסוגיית מאי חנוכה אנו למדים כי חנוכה נקבע על נס פח השמן ולא על נצחון המכבים. יש לתמוהה על כך היות ונצחון המכבים הוביל לממלכה יהודית ישראלית בת כמעט 80 שנה, לא עניין של מה בכך, כיצד 8 ימים גברו על 80 שנה ?

·         שאלה נוספת. אצל יוסף הצדיק שמכרו אותו לישמעאלים כתוב שאירע לו נס שגמליהם נשאו בשמים, כדי שהצדיק לא יריח ריח רע ? יוסף נמצא בצרה גדולה מה יועיל לו ריחו של השמן ?

אומר ר' חיים שמואלביץ זצ"ל אומר על כך :  בשעת הניצחון שה' עשה לאבותינו בניסים ונפלאות, נוסף על הניצחון עצמו ה' נתן להם עוד נשיקה של אהבה - וזהו נס פח השמן. ודאי שהניצחון הוא העיקר, אבל את החג קבעו על נס פח השמן, על הנשיקה. כך אצל יוסף, זה שהגמלים נשאו בשמים הוא מפני שרבש"ע רצה להראות ליוסף בעת צרתו את האהבה שלו אליו.

אדם מרשה לעצמו לתת מכה למי שהוא קרוב אצלו, מי שאינו מאוהביו לא זוכה לקבל מכה. לפעמים ה'נשיקה' הכי טובה זו מכה. סטירה כואבת מאוהב היא בעצם נשיקה של אהבה, נשיקה מלאת רחמים.

וזהו לב התוכחה, ראוי לנו לנקוט ביתר זהירות בעת תוכחה.

לפעול באפיק החינוכי ולא הביקורתי ולשלב מקל יחד עם גזר מכה בשילוב של נשיקה ואהבה
זו הדרך שבה דברים היוצאים מן הלב יכנסו אל הלב.

אבא היה איש מופנם, לפחות כך הצטייר כלפי חוץ במבט ראשון. הוא נמנע מוויכוחים והתרחק מהם

שמר את עצמו מחוץ למעגלי הוויכוח והתוכחה גם אם דברים נראו לו בלתי הגיוניים או מרגיזים.

החיים העמידו אותו בנסיונות קשים ואתגרים לא פשוטים. בעסקים, במשפחה ובגידול הילדים.
וכשנדרש להוכיח או להעמיד את האחר במקומו הוא מעולם לא בחר בעימות אלא ידע בדרכו האצילית להעביר את המסרים התוכחתיים באופן ייחודי כזה שיוצא מן הלב ונכנס אל הלב.

אבא ניצל גם את חוש ההומור הייחודי שלו כדי להעביר את אשר על ליבו, ולא מדובר על סתם לספר בדיחות אלא על לדעת לתת את הפאנצ' הנכון ברגע הנכון ולהעביר מסר כזה שישמע ויופנם.

אבא היה אדם מיוחד, ידע לעורר אצל זולתו את המחשבה והרצון להיות אדם טוב יותר.

כך אני בוחר לזכור אותו כאדם שפועל מהלב, נכנס את הלב ומתנחל בלבבות

יהי זכרו ברוך

ליקוטי מוהרן ב' תורה ח'

אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹכָחָה הוּא דָּבָר גָּדוֹל וּמֻטָּל עַל כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל לְהוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה בּוֹ שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּשּׁוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י"ט) : "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶך" אַף עַל פִּי כֵן לָאו כָּל אָדָם רָאוּי לְהוֹכִיחַ כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי עֲקִיבָא (כ"ה הגי בע"י) (עֵרְכִין טז:) תָּמֵהַּ אֲנִי, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ וְאִם רַבִּי עֲקִיבָא אָמַר זאת בְּדוֹרוֹ, כָּל שֶׁכֵּן בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁל עַכְשָׁו כִּי כְּשֶׁהַמּוֹכִיחַ אֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ אֲזַי לא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹעִיל בְּתוֹכַחְתּוֹ אַף גַּם הוּא מַבְאִישׁ רֵיחַ שֶׁל הַנְּשָׁמוֹת הַשּׁוֹמְעִים תּוֹכַחְתּוֹ כִּי עַל יְדֵי תּוֹכַחְתּוֹ הוּא מְעוֹרֵר הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁהוּא מוֹכִיחָם כְּמוֹ כְּשֶׁמֻּנָּח אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ שֶׁאֵינוֹ טוֹב כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ הַדָּבָר, אֵין מַרְגִּישִׁין הָרֵיחַ רַע אֲבָל כְּשֶׁמַּתְחִילִין לְהָזִיז אוֹתוֹ (מדליק אותו!!!) הַדָּבָר אֲזַי מְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי תּוֹכָחָה שֶׁל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהוֹכִיחַ עַל יְדֵי זֶה מְזִיזִין וּמְעוֹרְרִין הָרֵיחַ רַע שֶׁל הַמַּעֲשִׂים רָעִים וּמִדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הָאֲנָשִׁים שֶׁמּוֹכִיחָם וְעַל כֵּן הוּא מַבְאִישׁ רֵיחָם וְעַל יְדֵי זֶה הוּא מַחֲלִישׁ אֶת הַנְּשָׁמוֹת שֶׁלָּהֶם