בס"ד

האם אברהם אבינו היה הפרוגרסיבי הראשון ?
שיעור לפרשת וירא , גדי רחלזון

מבוא

ב-13 במרץ 1964, קתרין "קיטי" ג'נוביץ בת ה-28 נרצחה באכזריות מחוץ לבניין מגוריה בקווינס, ניו יורק. זה היה יכול להיות עוד רצח בניו-יורק האלימה של שנות השישים אך מה שייחד אותו היה העובדה ב 38 אנשים צפו ברצח ושמעו את שעקותיה של קיטי אך אף לא אחד מהם נחלץ לעזרה.

השבוע ראינו כיצד עשרות חיות אדם מוסלמים ביצעו פוגרום בישראלים-יהודיים ברחובות אמסטרדם. מתוך שלל כתבות העיתונות לא זכינו לראות אף הולנדי אחד נוקף אצבע או מנסה לעזור ! כולם פחדנים ? כולם אנטישמים או אולי יש כאן משהו אחר ?

בפרשת השבוע מסופר על אברהם אבינו, הפוגש את סדום במלוא "תפארתה". עיר של חטאים וזימה, העיר שמאפיינת את כל מה שרע בעולם באותה התקופה ונחשף לתוכניתו של הקב"ה (שבאותה תקופה היה כבר חתום על מבול אחד או שניים, מגדל בבל ואסונות טבע נוספים) להשמיד את סדום.

אברהם, בוחר לנסות ולהציל את סדום במקום לתת לה להשרף ולהמחק מעל פני האדמה.

-         הכל בזכות לוט ? מה הניע אותו להגן על עיר החטאים ולסכן עצמו פיזית (כניסה לסדום) ורוחנית (ויכוח עם הקב"ה)? מה אנו היהודים צריכים ללמוד מכך ? מה גבול האחריות המוסרית שלנו כחברה לתקן עולם ?

אפקט "הצופה מהצד" - Bystander Effect

בעקבות המקרה של קיטי ג'נובה, החליטו שני פסיכולוגים חברתיים John Darley ו Bibb Latane לחקור את התופעה כיצד יתכן שכלכך הרבה אנשים נחשפים לעוול ומצוקה ולא נוקפים אצבע לסייע ?

דרלי ולטנה כינסו קבוצה של סטודנטים, בחדרונים נפרדים מבודדים המחוברים במערכת סאונד בלבד. הסטודנטים הציגו את עצמם וסיפרו על החוויות וקשיי ההסתגלות לקולג'. אחד הסטודנטים שיתף את חבריו שהוא חולה באפילפסיה ובאמצע הדיבור התחיל לחרחר ולהשמיע קולות ולבסוף נשמע רעש כאילו נפל על הרצפה.

והתוצאות לפניכם:

-         כשהיו 2 אנשים 85% עזרו בתוך פחות מדקה

-         כשהיו שלושה אנשים 62% עזרו וזה לקח כבר דקה וחצי.

-         כשהיו 6 אנשים פחות משליש עזרו ולקח כמעט 3 דקות לקום ולעשות מעשה.

על הניסוי הזה חזרו חוקרים נוספים והגיעו בדיוק לאותה המסקנה

"ככל שיהיו יותר צופים או נוכחים באירוע יגדל כך יקטן הסיכוי לקבל ממישהו מהם עזרה!"

פרדוקס זה מוסבר במספר תכונות חברתיות מעניינות:

א.    פיזור אחריות: הנטייה האנושית של אדם הנמצא בחברת אנשים נוספים, לפזר את האחריות .

ב.     יש טובים ממני: התופעה אינה נובעת בהכרח מגישה אגואיסטית בה הפרט שואל את עצמו "מדוע דווקא אני?", אלא גם מהסברה שיש ראויים ממנו לבצע את הפעולה והתערבותו אינה נדרשת.

ג.      כשקשה אנו מסתגרים:  בשגרה אנו פועלים על בסיס הרגלים ונורמות שרכשנו בעבר, במצבי קיצון וחירום אנו נוטים להישען על התנהגותם של אחרים.

ד.     חשש להיראות מטופש : רוב האנשים ימנעו מלעשות דברים מביכים.

...ויש גם יוצאים מן הכלל : תופעת פיזור האחריות אינה מתרחשת כאשר

א.    קשר אישי לנתון בצרה - כשמדובר בחבר קרוב מאוד או בן משפחה לדוגמא (למעט חמותך😊)

ב.    נותן עזרה מקצועי – "יש רופא בקהל ?"

ג.      כאשר הצורך להתערב אינו משתמע לשתי פנים. (התעלפויות יזומות ברכבת התחתית או בקונצרט הובילו להושטת עזרה מיידית מצד הנוכחים)

נחזור לאברהם

אברהם יכול היה להישאר צופה מהצד ולהסכים עם גזר הדין, אך הוא בוחר להתערב.

התערבותו יוצאת דופן, שכן הוא נוקט עמדה מוסרית למרות הידיעה כי סדום שופעת רשעים, ואין לו חובה רשמית להתערב לטובת העיר.

ניתן לומר שבאברהם היתה גלומה מידת האלטרואיזם (כפי שלמדנו מסיפור המלאכים, או נכונותו לסייע להרתם לעזרת המלכים במלחמת כלדלעומר)

אלטרואיזם בבסיסה הינה התנהגות שמה שמניע אותה הוא היחס לאחר בעוד זה שמגיש עזרה לא ממש יודע להסביר מדוע הוא עושה כך. על פי ההגדרה המקצועית

"אלטרואיזם (זולתנות) היא נטייה, רצון או תכונה של עזרה לזולת, המתבטאת בעשיית חסד ובהתנהגות המסבה טוב למישהו אחר ללא תמורה.

אז מי הוא אברהם ?

אלטרואיסט, חסיד אומות העולם או אולי הפרוגרסיבי הראשון הרואה גם בחיות האדם מסדום בני אדם ?

פרשנים רבים עסקו בשאלת ההגנה של אברהם על סדום. נביא כאן שתי גישות של הנציב והמהר"ל וכן את תפיסתו של הרב קוק המנסה לחבר בין הדברים

הנצי"ב , פתיחה לביאור העמק דבר – ספר בראשית

כי אבותינו "התנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי ע"ז מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם. ובמדרש רבה פ' וירא (פרשה מ"ט) יש על זה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" אהבת להצדיק את בריותי ותשנא [מ]להרשיען" עד כאן (לשון חז"ל) והיינו ממש כאב המון גויים.

הנצי"ב רואה את אברהם כמי שמתייחס לכל הבריות באהבה ומבקש לטובתם, גם כשהם חוטאים. לפי דבריו, אברהם התפלל על אנשי סדום מתוך אהבה לבריות ורצון בקיומם, אף על פי ששנא את דרכיהם הרעות.

אברהם רואה עצמו כדואג לבריאה כולה – וכשקיימת שנאה היא כללית ולא פרסונלית (זה לא אישי).

המהר"ל

בברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם נאמר וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ לָב֔וֹא וְתַרְדֵּמָ֖ה נָפְלָ֣ה עַל־אַבְרָ֑ם וְהִנֵּ֥ה אֵימָ֛ה חֲשֵׁכָ֥ה גְדֹלָ֖ה נֹפֶ֥לֶת עָלָֽיו׃  (בראשית טו, יב) וַיְהִ֤י הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ בָּ֔אָה וַעֲלָטָ֖ה הָיָ֑ה וְהִנֵּ֨ה תַנּ֤וּר עָשָׁן֙ וְלַפִּ֣יד אֵ֔שׁ אֲשֶׁ֣ר עָבַ֔ר בֵּ֖ין הַגְּזָרִ֥ים הָאֵֽלֶּה׃  (בראשית טו, יז).

רבי שמעון בן אבא משום רבי יוחנן, ד' דברים הראה לו הקב"ה; גהינם, ו(שעבוד) מלכיות, מתן תורה, ובית המקדש. אמר לו, כל זמן שבניך עוסקים בשתים, ינצלו משתים. פרשו משתים, נופלים בשתים. אמר לו, במה אתה רוצה שירדו בניך, או בגיהנום, או במלכיות ? רבי חנינא בר פפא אמר, אברהם ברר לו המלכיות. רבי יודן ורבי אבא ורבי חמא בר חנינא אמרו, אברהם ברר את הגיהנם. והקב"ה ברר לו המלכיות. כי המלכיות נקרא "תנור עשן", שאין העשן שורף בחזקה. ונקרא הגיהנם "לפיד אש", כלפי המלכיות שהם עשן.

הקב"ה מאפדשר לאברהם לבחור את האופן בו יענשו בניו כאשר יחטאו. ואברהם במקום לבחור את העונש הקל יותר בוחר עבורם את הגהינם – העונש הקשה , מדוע ?

ואמר לו הקב"ה בחר לך באחד מהם. כלומר, בניך יקבלו הפסד או במלכיות או בגיהנם. כי כשם שהגיהנם הוא הפסד, כך המלכיות הם אבוד, שבהם ישראל אבודים. ואמר רב חנינא בר פפא, שאברהם ברר לו המלכיות, שודאי יותר מסתבר* לברר לו המלכיות, כי המלכיות דינם יש לו קץ, אבל הגיהנם לעולם. ורבי יודן ורבי אבא סבירי להו שאברהם ברר לו הגיהנם, שכן דרך הצדיקים לשנא[ו]ת עושה רשעה, ואומר על הרשעים שירדו לגיהנם, ולפיכך ברר אברהם את הגיהנם. אבל הקב"ה מלא רחמים, מביא יסורים על האדם לכפר ולנקותו ולהצילו מן הגיהנם. ולכן ברר לו המלכיות, כי כאשר יבאו במלכיות, יחשבו כאילו הם אבודים ונפסדים, ואז יוציא אותם הקב"ה מהם, ויחדש* אותם בריה חדשה. וכאשר תבין דברים אלו תדע אמיתתם, כי הם דברים ברורים מאוד.

גישת המהר"ל: מהר"ל רואה את תפילת אברהם כמתמקדת בצדיקים בלבד, ולא באוכלוסיית הרשעים של סדום. לדעתו, אברהם אינו מבקש לסייע לרשעים אלא מצר על כך שצדיקים ייענשו יחד איתם.

 לפי המהר"ל, יש באברהם שנאה לעושי רשע, ולכן הוא בוחר להענישם בדרך של גיהנום או יסורים שמאפשרים להם לחזור בתשובה – עובדה זו לא מסתדרת כלל עם הידיעה שלנו על פעולתו בעניין סדום בפרט ובאופן כללי כלפי הבריות.

הרב קוק "מוסר אביך", מדות הראי"ה, אהבה ס"ק ו, עיי"ש הערות רצי"ה

"מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון (ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם 'מתחת השמים' וע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורשו הטוב אשר הוא 'מעל לשמים' ונכלל הכל באהבה העליונה. אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה דהיינו נקי מגאווה, כעס, עצבות, קנאה ושאר מידות אנוכיות, ליחוד נשגב זה"

וכך כותב הרב קוק:

"הרע הגמור והמוחלט, שאין בו ניצוץ של טוב, הוא שמח בכליונו ואיבודו ואפיסתו. זוהי שלימות התפתחותו היותר גדולה. ואנו צריכים להתרומם למדת חסד מקיפה כזאת עד אשר נשאף להיטיב לכל. וגם עם הרע אנו חפצים להיטיב במה שנכלהו. 'וכל הרישעה כולה כעשן תכלה' וכו' 'אור צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך' ("קבצים", קובץ ו, פסקא קמט; אורות הקודש, ח"ב עמ' תצ"א).

סדום – כשעולם הערכים מתהפך – אברהם לא מתבלבל

לצערינו, בעידן המודרני אנו רואים יותר ויותר תופעות של הנפת דגל המוסר והצדק האולטימטיבי השם את האדם במרכז מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה על החברה וההיזון החוזר על הפרטים המרכיבים אותה.

סדום היא לא רק עיר אלא סמל של השחתה, כיצד חברה שלמה של בני אדם משחיתה ומושחתת על ידי הפרטים המרכיבים אותה. ובמקרה זה בוחר אברהם לפעול רק למען אילו הפרטים הזכאים להצלה (צדיקי סדום) ולא למען הפועלים להשחתתה.

התפיסה של הרב קוק מחברת אותנו לאפקט הצופה מהצד. כאשר אתה באמת מרגיש חלק מחברה אשר ערכיה ותפיסותיה מושתתות על עזרה הדדית וסולידריות – אז תמצא את ניצוץ הטוב. כאשר זה לא מתקיים נפגוש את אפקט הצופה מן הצד.

בתפילתו ותפיסת עולמו לא התפלל אברהם על אנשי סדום כמקשה אחת. אלו שמגיע להם גהינם – שייענשו בעונש הקשה ביותר, אך אילו שיש להם סיכוי להנצל חובה להתפלל עליהם בעבור "הצדיקים שבסדום".

אברהם בוחר שלא להיות צופה מהצד – הוא האדם היחיד שיכול לפעול, ערכית, מוסרית ודתית

אך הוא יגן רק על אילו אשר זכאים לכך מבחינת "צדיקי סדום" אלו שגם בסדום הצליחו להיות צדיקים